ביטול פס"ד בגין היעדר ייצוג למורשע הסובל מפגם בדיבור

ההליך שבפני:

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בחיפה (כב' השופט א. שאנן) (להלן: "בימ"ש קמא") מיום 17.6.99 בת.פ. 1311/98, בו הרשיע בימ"ש קמא את המערער בעבירה של בניה ללא היתר על פי סעיף 145(א)(2) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. על המערער נגזר עונש של קנס, תשלום אגרה וניתן צו הריסה לפיו חויב המערער להרוס את הבניה ולהשיב את המצב לקדמותו.

ביחד עם הערעור הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור וזאת בשל חלוף הזמן מעת מתן פסק הדין נשוא הערעור ועד הגשת הערעור. הבקשה להארכת מועד התקבלה (ב.ש. 3350/07, החלטת כב' השופט רניאל מיום 2/9/07) וניתנה למערער הארכת מועד להגשת הערעור עד להגשתו בפועל.  אעיר לעניין זה כי על החלטת כב' השופט רניאל לא הוגש ערעור. לא נטען גם בפני כי הפורום וההליך הנכון במקרה זה הוא הליך של בקשה למשפט חוזר בהתאם להוראות חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בהתאם, נשמע הערעור לגופו.

הרקע העובדתי וטיעוני הצדדים:

למען הסדר, אציין את השתלשלות ההליכים שקדמו להגשת הערעור.

כאמור, הערעור מוגש כנגד פסק הדין מיום 17.6.99 בת.פ. 1311/98 במסגרתו הורשע המערער בעבירת בניה ללא היתר ונגזרו עליו עונשים של קנס, תשלום אגרה וניתן צו להריסת המבנה.

לאחר מתן פסק הדין נשוא הערעור, ביום 30.4.02 הוגש נגד המערער כתב אישום נוסף בת.פ. 616/02 בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה ובו יוחסה למערער עבירה של אי קיום צו בימ"ש לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה וזאת עקב אי ציות לצו ההריסה שניתן בת.פ. 1311/98. בהליך זה היה המערער מיוצג ע"י סניגור. המערער הודה והורשע ונגזר עליו לשלם קנס ולחתום על התחייבות שלא לעבור שוב את העבירה בגינה הורשע. יצוין כי במסגרת הדיון בת"פ 616/02 ציין בית המשפט כי " נפלו פגמים מסוימים בהליך שהתקיים בת.פ. 1131/98 ובמיוחד לעניין טיב נכותו של הנאשם שאני סבורה שהיה מקום למנות לו סניגור...". בהתאם המליץ אז בית המשפט למערער, באמצעות ב"כ דאז, להגיש בקשה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה.

ביום 18.3.04 הגיש ב"כ המערער בקשה להארכת מועד ביצוע צו ההריסה והצו הוארך עד ליום 25.3.05.

ביום 8.9.05 הוגש נגד המערער כתב אישום נוסף, שלישי במספר, בת.פ. 1052/05 בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה המייחס לו עבירה של אי קיום צו בימ"ש לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, שכן נמצא כי בתאריך 4.4.05 המערער טרם ציית לצו בית המשפט ולא קיבל היתר בניה. בית המשפט שדן בתיק זה החליט להורות על מינוי סניגור למערער, במסגרת התיק שהתנהל בפניו, לאחר שהתרשם כי התמלאו התנאים המצדיקים מינוי סניגור בהתאם להוראות החוק.

למעשה, מבקש המערער, המיוצג כעת ע"י הסניגורה הציבורית, להורות על ביטול פסק הדין הראשון שניתן בעניינו עוד בשנת 1999. אם תתקבל בקשתו יבוטלו מאליהם גם כל ההליכים שננקטו בעניינו בגין אי קיום הצו משנת 1999.

לטענת המערער, למרות חלוף הזמן הרב, ראוי שביהמ"ש יקבל את הערעור וזאת בשל עיוות הדין שנגרם למערער בדיון בפני בימ"ש קמא ובשל התוצאות המעשיות של ההרשעה הממשיכות לרדוף את המערער עד היום. לטענתו, ראוי שפסק הדין שניתן בעניינו במסגרת ההליך הראשון יתבטל וזאת משום שבזמן ההליך שהתנהל נגדו לא היה המערער מסוגל לייצג את עצמו כנדרש, על פי המבחנים הקבועים בחוק, ובפועל לא היה מיוצג. ב"כ המערער החלה לייצג את המערער רק לאחר הגשת כתב האישום השלישי נגדו בבית המשפט לעניינים מקומיים.

המערער טוען כי לו היה מיוצג בבימ"ש קמא הייתה עומדת לו טענת הגנה של התיישנות, זאת משום שבכתב האישום לא צוין תאריך מדויק של ביצוע העבירות. המערער טוען כי הבירור העובדתי בבימ"ש קמא לא כלל התייחסות למועדי העבירות ולפיכך לא עלתה לבירור סוגיית ההתיישנות. המערער טוען כי בעת הגשת כתב האישום העבירות המיוחסות לו כבר התיישנו. כן טוען המערער כי לא המערער הוא מי שבנה את הקירות המתוארים באישום הראשון, אלא דיירים קודמים.

עוד טוען המערער כי גם אם לא חלה התיישנות, הרי שיש להפעיל שיקולים של הגנה מן הצדק וזאת מאחר שכתב האישום הוגש 4 שנים ועשרה חודשים מיום שלטענת המשיבה החל מרוץ ההתיישנות. על כן, אפילו אם תתקבל גרסת המשיבה לעניין מרוץ ההתיישנות, הרי שחל שיהוי ניכר בהגשת כתב האישום ויש בכך כדי להוות הגנה מן הצדק.

המערער מבקש כי הדיון יוחזר לבימ"ש לעניינים מקומיים לשמיעת פרשת ההגנה כאשר המערער יהיה מיוצג. לטענת המערער, נגרם לו עיוות דין חמור לאור מצבו הבריאותי מאחר שהינו סובל מבעיות נפשיות ומפגם דיבור חריף המתבטא בגמגום כבד המקשה עליו להביע את עצמו. לטענת המערער, במקרה זה החוק מחייב מינוי סניגור מטעם בית המשפט וזאת בהתאם לסעיף 15(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. לטענתו, לא היה מיוצג מכיוון שלא הייתה לו יכולת כלכלית להעמיד לעצמו סניגור.

לטענת המערער, אפילו לא הייתה קיימת חובת יצוג, עדיין היה צורך במינוי סניגור, זאת על פי סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו - 1995, הקובע כי לביהמ"ש אפשרות למינוי סניגור אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג.

המערער טוען כי אין אדם יכול להודות באשמה בשם אחר, זולת הנאשם עצמו או סניגורו. לכן לא היה בית המשפט שדן בתיק בשנת 1999 מוסמך לקבל הודאתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, הודאה שנמסרה ע"י אשתו דאז, בשמו של המערער. המערער מוסיף כי אשתו של המערער הודתה בשמו מבלי שהמערער נשאל אם הוא מסכים או לא מסכים לתוכן דבריה. לא זו אף זו, כאשר חזר המערער מן ההפסקה, אותה נתן לו ביהמ"ש בעקבות הקושי הרב שלו להתבטא, הגיש המערער מכתב לביהמ"ש ובו כתב שהוא לא מרגיש טוב, שהוא מסוחרר ולא מרוכז ולכן אינו יכול לכתוב כרגע את הטענות שלו והוא מבקש לדחות את המשפט. בנוסף, במכתב השני שהגיש המערער לבימ"ש קמא הודה המערער אך ורק בבניית גג רעפים אך לא הודה ביתר סעיפי האישום (בניית הקירות), כפי שעשתה אשתו. לטענת המערער מדובר בפגם מהותי כיוון שבימ"ש קמא גבה עדות מפלילה ממי שאינה כשירה לעדות על פי סעיף 3 לפקודת הראיות.

לטענת המערער, אין אינטרס ציבורי בהריסת המבנה, המהווה פגיעה קניינית קשה מנשוא עבור המערער.

המשיבה טוענת כי המערער הודה בביצוע העבירות ולא נפל כל פגם בהתנהלות הדיון בבימ"ש קמא, הגם שבמצבו הנפשי הנתון באותה עת לא היה המערער מיוצג. לטענת המשיבה, לא נגרם למערער כל עיוות דין. המשיבה טוענת כי למערער ניתן יומו בבית המשפט ובימ"ש קמא לא התעלם מבעייתו של המערער, אלא אפשר לו לקבל יומו בבית המשפט בכל דרך שיבחר ובכל זמן במהלך יום הדיונים והמערער התנהל בכל מהלך הדיון כפי שבחר.

לטענת המשיבה, מהתנהלות הדיון, כפי שבאה לביטוי בפרוטוקול בימ"ש קמא, עולה כי בימ"ש קמא התרשם מהמערער ומהתנהלותו במהלך הדיון כמי שכשיר לנהל את הגנתו בעצמו או להחליט בעצמו אם ברצונו לשכור שירותיו של עו"ד. בימ"ש קמא לא התרשם שיש צורך במינוי סניגור למערער על ידי ביהמ"ש רק משום היותו מתקשה להתבטא. לטענת המשיבה, המערער לא הוכח כפסול דין.